יואל
יש פה כאב אנושי שאפשר להפחית משמעותית אם החברה תדע להכיל תופעות אנושיות מורכבות
כשתיכנסו לאוניברסיטת בר אילן, למחלקות לקרימינולוגיה ולסוציולוגיה ותראו את הסטודנט הג'ינג'י הפעלתן, לא תוכלו לנחש מה הסיפור שעומד מאחוריו.
יואל, בן 31, אבא לבן חמוד בן 9, מתמודד מזה שש שנים עם מאניה דיפרסיה.
המאניה דיפרסיה כללה חמש מאניות בעוצמות שונות וארבעה אשפוזים במחלקות סגורות. ככל שעובר הזמן, הדרך של יואל להתמודד עם המשבר השתכללה.
ההתפרצות הראשונה הייתה בישוב בו הוא גר, יישוב קטן של 24 משפחות אשר קלטו שמשהו קורה ולא הבינו בדיוק מה. יואל היה גבאי ביישוב ודמות שאי אפשר לפספס, במיוחד במהלך המאניה שאז היה נוכח הרבה יותר מהרגיל... ואז פתאום החלה הדיפרסיה והוא נעלם מהחיים החברתיים, נעלם מהכל.
במהלך הדיפרסיה שהה שלושה חודשים בבית, אמנם לא עם מחשבות אובדניות אבל בהחלט בתפילות להיעלם מהעולם. ממש רצון למות. למות כדי להפסיק את הכאב.
הדיפרסיה והעובדה שהצליח לקום ממנה, עוזרות לו להעניק מהידע ומהניסיון שלו לאחרים המתמודדים עם דיכאונות. יואל חש שהוא יכול להבין אותם לעומק כי הוא היה שם, ניסיונו האישי עוזר לו להבין את מכלול הכאב והטראומה. יואל גם פועל להפחתת הסטיגמה בבריאות הנפש באמצעות תקשורת פתוחה בנושא.
הסטיגמה היא היום-יום שלנו, אנחנו חיים סטיגמה, והבחירה שלי מולה זה לקום לפגוש אותה מול העיניים ולומר: בואו נדבר. גם אם אתם מגדירים תופעה כלא נורמלית בגלל שהיא קשה לכם לעיכול, בסדר, בואו נדבר. אנחנו כאן ולא הולכים לשום מקום. יש לנו מה להגיד לכם, אנחנו לא מפחידים כמו שאתם חושבים.
כיום יואל פעיל חברתי בנושא של נרמול השיח על ה"לא נורמלי." הוא מנהל קבוצת פייסבוק שנקראת "נורמלי לעסוק בלא נורמלי" מתוך הבנה שמה שיכול לגרום לשינוי לטווח ארוך זה חשיפת הציבור לסיפורים ומידע בנושא. החשיפה מצמצמת את הפחד.
נוסף על כך, יואל מרצה ומנהל קבוצה המעודדת שיח בין אנשים מתמודדים ואנשים לא מתמודדים. הקבוצה יוצרת מפגשים כאמצעי להפחתת סטיגמה, במטרה שהשיחה תהייה דבר נורמלי ואדם שמתמודד לא יצטרך להשקיע אנרגיות רבות רק בשביל לשמור שאף אחד לא יידע מה עובר עליו.
בואו נהפוך לנורמלי את העיסוק בלא נורמלי. אתם רוצים להגדיר מציאויות חברתיות כלא נורמליות? אין בעיה, אני מבין אתכם. זה לא בא לכם טוב בעין וזה מרגיש לכם מחוץ לקונצנזוס? אין בעיה. אבל יש שם אנשים באוכלוסייה הזאת והם רוצים לדבר והם רוצים שהקול שלהם יישמע והם רוצים שתהייה לגיטימציה לנוכחות שלהם בעולם.
יש פה כאב אנושי שיכול להיות מופחת משמעותית עם קצת יותר תנועתיות של החברה ויכולת שלה להכיל תופעות אנושיות מורכבות יותר. וזה על ידי שיחה, על ידי דיבור, על ידי מפגשים, על ידי שתראו אותנו כתמונה לגיטימית בנוף.
