שמעון

ניסיון ההתאבדות הראשון שלי, בגיל צעיר, היה תוצאה של דיכאון ובידוד חברתי. בתיכון למדתי ברמת אביב, ואני בכלל מדרום תל אביב. היו הבדלים תרבותיים וכלכליים משמעותיים בין שני העולמות האלה. סבלתי גם מהתעללות מילולית מצד אנשים בבית הספר. היום קוראים לזה bullying (בריונות).

בתקופה ההיא, לדאבוני, לא הקדישו לתופעה הזו ולהשלכות שלה מספיק תשומת לב. אני גם יכול להגיד כעת שזה הורגש לא רק מצד התלמידים אלא גם מצד המחנכים והמורים. אני מנסה לחשוב שאולי היתה זו אשמתי שלא התעקשתי מספיק להביא את הבעיה הזו לתשומת ליבם של הגורמים המתאימים שהיו אמורים להגן עלי, אבל הייתי מאוד חסר ביטחון והרגשתי שבכל מקום שפניתי אליו נתקלתי בהשתקה ממוסדת, וזה באמת חבל. ניתן היה למנוע הרבה פגיעה עצמית והרבה סבל. הרגשתי בלתי נראה וחסר קול. אם הייתי מנסה, בהקשר הזה, להגיד משהו שהוא יותר גדול ממני, הייתי אומר לכל מי שנתקל בסיטואציות דומות להגיד משהו, להתריע, להתלונן, לשתף, לבקש עזרה ולהשמיע קול.

שמעון מתאר כיצד הסביבה גרמה לו להרגיש בחוץ, לא שייך. הוא חווה סטיגמה חברתית המבוססת, בין היתר, על "שונות" ועל "שונות מגדרית."

תכלס, הרי כולנו שונים זה מזה. אם כולם היו אותו הדבר – העולם היה מקום מונוטוני ומשעמם, חסר צבע ודל. ידעתי עם עצמי שאני הומו (לא סתם אני משתמש במילה המסוימת הזאת, שברצוני לקעקע – ואת כל מי שנצרך לה כאשר ברצונו לגנות, להשתיק ולבטל מישהו אחר). אני מגיע מסביבה די סגורה, מאופקת, אשר דוגלת, כיאה לאקס-סובייטים, באתוס של להחביא דברים, לבלוע אותם ולא לדבר עליהם. גם כאשר התבוננתי סביבי, הרגשתי שלא ראיתי השתקפויות של .עצמי המאשררות לי שאני בסדר, שיש לי זכות קיום, ושיש לי מקום כאן

כיום שמעון נמצא במקום שונה מאוד. הוא ממשיך בתהליך של טיפול ושיקום, ובמקביל לכך הוא משתמש במנגנוני התמודדות של החלמה שלמד לאורך השנים, וכן בידע מניסיון אישי כדי לעזור לאחרים וללוות אותם בתהליכי השיקום שלהם.

אני נמצא במקום קצת יותר טוב. הרי הכל יחסי. אני גם עובד במסגרת של צנ"ש (צרכן נותן שירות). אני לא המחלה שלי, או הסימפטומים שלי, אני מכלול! אני שלם! אני מי שאני. אני מקווה לא רק לנסות לייצר שינוי באופן שבו רואים אותנו – אני מקווה גם להיות השינוי.