יעקב

בסביבה הקרובה שלי הרגשתי מאד את הסטיגמה. זה גם בא לידי ביטוי בחוסר תקשורת, בזה שלא מאפשרים לי להתפרנס בתוך הקהילה. היו הרבה פעמים שפגעו בפרנסתי בצורה קשה. היו מצבים שאני התנהלתי בבתי דין וניהלתי תביעות כספיות שהדיינים דחו על הסף עקב המצב הנפשי שלי, זאת אומרת לא נתנו לי להתבטא ולא נתנו אמון בעמדה שלי. היו אירועים רבים שהעלילו עלי דברים במשטרה, בבית המשפט, דברים שלא היו קשורים אלי.

לא תמיד אמרו ליעקב במפורש שהיחס המפלה הוא בעקבות המחלה הנפשית, אך היו כאלה שהיו ישירים וכינוהו בכינויים כגון "משוגע" או "מופרע."

את כאב היחס המזלזל והבדידות יעקב חלק עם אשתו או עם מטפלים, אך דווקא בתקופות הקשות יעקב הרגיש שהמטפלים אינם מכילים אותו, מה שמנע ממנו ללכת לטיפול באותה תקופה.

את אשתי שיתפתי. היו מצבים שהייתי בטיפול ושיתפתי את המטפלים שלי. בתקופות הקשות בדרך כלל לא הייתי בטיפול, ובאותן תקופות הרגשתי שהמטפלים שלי נטשו אותי, הם לא הכילו אותי, לא נתנו לי את המרחב להתרפא.

יעקב חושב שיש צורך בשינוי היחס החברתי כלפי מתמודדים עם מחלה נפשית, בעיקר בקהילות סגורות עליהן הוא נמנה.

אני חושב שהסטיגמה כלפי אנשים עם בעיה נפשית היא קשה. אבל מעבר לזה, כשהקהילה לא מכילה את הפרט זה קשה יותר. אדם המשויך למסגרת קהילתית נסמך יותר על הקהילה וזקוק לה יותר.

זו הסיבה העיקרית שבשלה החליט יעקב לחשוף את זהותו ולדבר.

בד בבד עם ההתמודדות, למד יעקב תואר ראשון במדעי החברה והרוח, ותואר שני בקרימינולוגיה. עבודת התזה שלו עוסקת בתרומת התקשורת להבניית תפיסת המסוכנות כלפי המאובחנים כחולי נפש. כיום הוא עובד במחקר, וכן מתנדב בפרויקטים שמסייעים לאנשים אחרים לא לחוות את היחס שהוא עצמו חווה.

אני פעיל לקידום זכויות אנשים עם מוגבלות בכמה מישורים. בעבר עבדתי כמה שנים בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. בנוסף עזרתי להקים את פרויקט 'לב בקהילה' במרכז האקדמי לב.