שלומית-כהנא

אילולי מרצים ומעסיקים שבאו לקראתי, לא הייתי מצליחה ללמוד או להצליח במקומות עבודה. אני רק מתארת לעצמי מה עובר על תלמיד בית ספר שמתמודד עם OCD ובנוסף נאבק במערכת שמקטלגת אותו כעצלן או לא יוצלח ולא נותנת לו את התמיכה שהוא ראוי לה. זה המאבק שלי, להעלאת מודעות בקרב המחנכים והמערכת כדי לתת לאותו תלמיד או עובד את הזכויות שמגיעות לו.

שלומית-כהנא מתנהלת בחייה האישיים מתוך רצון להוריד את הסטיגמה ולהעלות את המודעות להתמודדויות נפשיות. "למשל, כשקניתי בחנות בגדים והמוכרת העבירה את השקית ליד הפח, שאלתי בחיוך ובנימוס אם אכפת לה להחליף את השקית לשקית אחרת כי השקית נגעה בפח ואני סובלת מ- OCD ויהיה לי קשה ללכת עם השקית הזאת. משם תמיד מתנהלת שיחה סקרנית ורצון לדעת מה זה OCD, ובסוף מתגלה תמיד שלכל אחד יש בן דוד, אח או חבר שכנראה גם סובל מזה."

שלומית-כהנא משתפת שזה לא קל לחיות עם OCD אבל החיים איתו גם לימדו אותה רבות. "אילו יכולתי לוותר עליו הייתי עושה זאת בשנייה. אבל אני חייבת לו הרבה, הוא בנה אותי. הוא הפך אותי לאדם חזק, ולימד אותי להתמודד עם דברים."

שלומית-כהנא למדה לקבל את עצמה כמו שהיא ולדעת שהיא אדם טוב, מיוחד ומוצלח. "למדתי להבין שאני לא יכולה להיות אדם אחר חוץ ממני, ושמי שלא יאהב אותי כמו שאני, זו רק בעיה שלו. OCD זה לא משהו שצריך להתבייש בו. OCD הוא במהותו בעיה נוירולוגית שמתבטאת בפן פסיכולוגי. וכמו שבן אדם שיש לו סוכרת או יתר לחץ דם מודע לעצמו ומטפל בעצמו ולא מתבייש, כך גם אדם עם OCD צריך לנהוג. ככל שתעלה המודעות, כך יפחתו הבושה והסטיגמה סביב הנושא."