רותם
רותם
הבורא יצר גן של פרחים בכול הצבעים והמינים, ויש מקום לכולם. גם לך
רותם פאר, בת 33, אמא לאיתמר בן השבע, סיימה תואר ראשון בפסיכולוגיה ותואר שני במנהל עסקים, בהצטיינות ובעלת שש תעודות הסמכה בקורסים בתחומים שונים: פיתוח אפליקציות ותוכנה, ייעוץ ארגוני, אימון מנהלים, NLP, יזמות ואסטרטגיות מערכות מידע. רותם היא לוחמת נפש.
קיבלתי כמה מתנות בחיים: הפרעת אישיות גבולית, מאניה דיפרסיה ופוסט טראומה.
בגיל 13 התפרצה אצלה המאניה בפעם הראשונה, בעקבות חרם כתתי שחוותה, וכבר אז אושפזה למשך ארבעה וחצי חודשים. על הקשירות במחלקה הסגורה היא כותבת בספרה: "נשארתי בחדר רועדת. ואז באותו הרגע הבנתי שמעכשיו אני לבד בעולם. שנייה לפני שנרדמתי על מיטת הברזל קשורה בברזלים כבדים נפרדתי מרותם הקטנה וקיבלתי את הזהות החדשה שלי. מאושפזת בבית משוגעים."
שנים רבות היא חיה בהסתרה בגלל פחד מאפליה, שבע שנים היא שתקה. בשנים האלה היא הגיעה להישגים מרשימים, ולאחר מכן החליטה שהיא רוצה להוריד את המסכות ויצאה בקמפיין עם ספר חדש: "בית משוגעים."
הבורא יצר גן של פרחים בכל הצבעים והמינים ויש מקום לכולם. גם לך. עם השנים הדביקו על המיוחדות שלי תווית של מחלה. אנחנו לא חולים, אנחנו מיוחדים. ומותר להביע רגשות.
רותם מסבירה שתרבות השתיקה גורמת להחמרה של ההפרעות הנפשיות. בגלל השתיקה אנשים נאלצים להתמודד עם הבעיות שלהם לבד כי הם פוחדים ומתביישים לבקש עזרה.
רותם מצרה על כך שהחברה כופה על האנשים לעטות מסכה, לחייך בכוח ולהתנהג כרגיל גם כשכואב להם. היא סבורה שניסיון להימנע מהבעת רגשות הוא מתכון לחולי נפשי וגופני. "זה קורה בגלל תרבות שמקדשת כוח ומתעלמת מחולשה ומכאב. הדבר שהכי כואב במחלת נפש זה שאומרים לך להתנהג רגיל, כאילו אין לך אותה."
רותם מספרת על שיחה שנחרטה בזיכרונה בבית החולים הפסיכיאטרי גהה. "ערב אחד בזמן שאכלנו את ארוחת הערב, נכנס מאושפז חדש בשם שי. הגוף שלו היה מלא בשריטות, הידיים, הרגליים, הצוואר ואפילו הפנים. שאלתי אותו, 'תגיד, למה אתה שורט את עצמך ככה בכול הגוף?' הוא ענה, 'אני לא שורט את עצמי, אני מקלף את עצמי'. 'למה אתה מקלף את עצמך?' שאלתי. 'אני תפוז! את לא רואה?! לקח לו הרבה זמן להתאזן אבל אחר כך הוא הגיע שוב, התיישב לידי ושאל, 'למה אשפזו אותך?' עניתי לו שההורים שלי חושבים שאני משוגעת. 'ומה את חושבת?', שאל. 'אני חושבת שהם לא מבינים את החיים'. 'אז מה ההבנה שלך על החיים?' שאל. 'ששיגעון זה לא הדבר הרע ביותר בחיים'. 'באמת? אז מה הדבר הרע ביותר בחיים?' 'הרוע, שי, הרוע', השבתי. 'את חושבת שאני משוגע?' הוא שאל. הסתכלתי לו בעיניים, נשמתי עמוק ואמרתי לו: 'מה פתאום משוגע?! שי, אולי רוב האנשים נורמליים, אבל כמוך יש רק אחד, וזה שהם הרוב לא אומר שהם תמיד צודקים'." רותם מוסיפה בהתרגשות: "בעוד עשור איש 'רגיל' ישב יחד עם 'סכיזופרן' שמדמיין קולות והאיש ה'רגיל' לא יעשה מזה עניין."
רותם, לוחמת נפש, קוראת תיגר על מוסכמות שלאחרים הן ברורות מאליהן. "אנחנו במלחמה יומיומית לבטא את הייחודיות שלנו, להתמודד עם אישיותנו המורכבת והרב-גונית, לבטא את המתנה שאנחנו מול חברה שמנרמלת אנשים. אני לא רוצה בכלל להיות נורמלית ולאבד את הזהות הייחודית שלי בתוך חברה שאדישה לשונות. אני מי שאני! בכאב, באושר, בקושי, בהתרסקות ובהתעלות. אני מי שאני."
