אורי
אורי
אין לנו קרניים. אנחנו לא כאלה נוראים
אורי, השופע חדווה, ידע וסיפורים, מתמודד עם דיכאון, חרדה ופוסט טראומה.
אורי גדל בבית חם ותומך, ובעידוד הוריו זכה להשכלה נאותה, על אף קושי המערכת באותו הזמן לתת הכרה ומענה לצרכיו הנפשיים. בתמיכתה העיקשת של אימו, אורי סיים את לימודיו עם תעודת בגרות מלאה, שירת בצבא ולמד באופן עצמאי טכנאות מחשבים ורשתות.
המערכת לא ידעה איך להגדיר ולהסביר מה לעשות איתי. למזלי הגדול, אמא שלי הייתה מורה, והיא במשך כל השנים עזרה ודחפה, דחפה אפילו קצת יותר מדי אבל... בזכותה יש לי בגרות מלאה עם מקצוע.
התמודדותו של אורי החלה עוד בהיותו נער. אימו זיהתה שהוא אינו משתלב היטב בחברה, מה שהקשה עליו אחר כך לשמור על מקום עבודה לטווח ארוך.
אני כן חברותי וזה לא שאי-אפשר להיות איתי. להפך, אני יודע ליצור אינטראקציה, אבל ההתפרצויות שהיו הקשו עלי לשמור על אותם קשרים.
כך קרה שבנוסף להתמודדות המורכבת עם אתגרים נפשיים, נאלץ אורי להתמודד גם עם בדידות.
לא נשארו לי חברים, חוץ מאיזה אחד דרך פייסבוק אבל אנחנו לא באמת חברים.
לדברי אורי, ההתמודדות עם מחלת נפש אינה קלה, אך כאשר מתווספת אליה הסטיגמה, היא הופכת קשה כפליים.
הפחד מהסטיגמה שדבקה בך מונע ממך לפעמים לעזור לעצמך ולקבל את הטיפול המתאים. אני אושפזתי פעם אחת והייתי צריך להתאשפז לפחות שלוש או ארבע פעמים. אלא שהסטיגמה העצמית של להיות מאושפז הייתה כל כך גדולה שלא הלכתי. והיום אני יכול להגיד שזאת הייתה טעות ויכול להיות שדברים היו נפתרים ומסתדרים קצת אחרת.
אורי מעיד שהוא לא מוותר לעצמו ולא עושה לעצמו הנחות. הוא לומד מהקשיים שהוא חווה ומקדיש ממרצו לעשיה חברתית.
אני מנסה תמיד לעזור ולתת מעצמי. יש אומרים שאני אוהב לחיות דרך אנשים על-ידי הנתינה להם.
בנוסף להתנדבות בארגונים כמו מד''א, אורי תומך דרך הרשתות החברתיות במתמודדים, ומציע להם מן הידע והניסיון שרכש, כך שיוכלו לקבל את מירב התמיכה שהם זקוקים לה. אורי גם מעביר הרצאות באמצעות ארגון "עמיתים."
בהרצאות אני מראה לאנשים שאין לנו קרניים ושאנחנו לא כאלה נוראים.
