לאה-רוני

האובדנות והרגשת הבדידות היו חזקים. עד שיום אחד כשהגעתי למטפלת הייתי עם כוונה ברורה לצאת משם ופשוט להידרס מתי שאצליח. היא אמרה: 'אוקי, מפה את לא יוצאת.' היא התקשרה להורים שלי: 'אתם באים לפה ואתם לוקחים אותה למיון עכשיו.'

לאה-רוני התאשפזה במחלקת נוער.

האשפוז איפשר לי לקבל את העזרה שנזקקתי לה. יכולתי לשחרר ולהגיד 'פה אני המשוגעת'- כאן אני לא צריכה לרצות את הסביבה ולהראות שהכל בסדר. לא במובן שהתפרעתי, לרגע לא התפרעתי, אבל פה אני בתפקיד של מטופלת ומקבלת עזרה. ועד היום זה חשוב לי כשאני בטיפול או מול העובדת הסוציאלית: אני לא רוצה לשמוע על החיים שלך, אני לא רוצה לרחם עליך, פה אני רוצה יחסים ברורים שאני זאת שמקבלת עזרה, אני צריכה את המקום הזה.

כיום לאה-רוני נשואה, סטודנטית המסיימת בקרוב תואר בתיאטרון ובהוראה. היא עובדת במעון, מטפלת בתינוקות ואוהבת את זה מאוד. בנוסף היא מעבירה הרצאות לציבור הרחב על ההשפעה של פגיעות מיניות, והרצאות לצוותים רפואיים על התמודדות עם מטופלות עם פוסט טראומה מורכבת.

בהרצאות שלי אני מדברת על איך אפשר לעזור ולמנוע פגיעות מיניות. אני מרגישה שאני חייבת להצדיק את הקיום שלי במובן מסוים.

לאה-רוני אינה נרתעת ואינה מסתייגת מהמושג חולת נפש.

בתור חולת נפש אני מרגישה שהבושה לא באה ממני אלא מהסביבה, אני לא מתביישת! יש נפגעות פגיעה מינית שלא מוכנות להגדיר את עצמן כחולות נפש כשהן מתמודדות עם פוסט טראומה מהפגיעה. אני אומרת שאני עברתי פגיעה מינית ואני חולת נפש, לא 'מתמודדת.' כולם מתמודדים, אבל הנפש שלי חולה.